שני ביקורים במורמנסק

השליחים אמורים לצאת לקהילות רחוקות

בשנה הראשונה לשליחות שלי, יצאנו מטעם חפציב"ה, במשרד החינוך, בשיתוף עם נתיב. פטרבורג היא עיר גדולה. היו בעיר כמה בתי ספר יהודיים, כולל בתי ספר דתיים של חב"ד ומגדלאור. ברחוב אינג'נירניה די קרוב למרכז העיר, לא רחוק מן הקרקס ומן המוזיאון הרוסי, שכן המרכז הישראלי שבו ישב הקונסול מטעם נתיב שמואל פולישוק. אשתו גניה עזרה לו בארגון והפעלה של השליחים. סופי קוצר הייתה מנהלת המרכז הישראלי. השליחים היו נפגשים אחת לשבוע במרכז הישראלי. בחודשים הראשונים לשליחות שלי בפטרבורג, באחת מן הישיבות עם ראשי המרכז נודע לנו השליחים שמצופה מאיתנו שנצא לקהילות רחוקות שבהן יש בית-ספר יום א'. הקהילות הללו זוכות לעתים רחוקות לביקור של נציגים ישראלים, וכדי לשמור עימן על קשר עלינו להתגייס למשימה זו. לי זה נראה בהחלט הרפתקה מכובדת. עדיין לא ידעתי לאן אני יוצאת.
מורמנסק - הכי צפוני שאפשר

כשהודיעו לי שהיעד הוא מורמנסק, כמובן רצתי מיד לראות במפה היכן נמצאת מורמנסק. התברר לי שהעיר הזו היא צפונית ביותר, מעבר לחוג הארקטי, מעבר לחוג הקוטב הצפוני. (קו אורך 68°58 צפון, 33°05 מזרח).

יש לה נמל ימי למפרץ קולה. האזור קר ביותר, אך המים בנמל מורמנסק לא קופאים במשך כל ימות השנה, הודות לזרם הצפון-אטלנטי החם. כמובן מאוד התרגשתי. המקום הכי צפוני שאני הכרתי עוד מימי ילדותי היה ארכנגלסק. מסתבר שמורמנסק צפונית בהרבה גם לארכנגלסק. איך מגיעים לשם? בדרך כלל בטיסה. מי שרוצה ויכול אפשר להגיע גם ברכב או ברכבת אבל זה רחוק, אי אפשר לעבור את הדרך הזו ביום אחד. כמובן תהיתי, כיצד יש שם קהילה יהודית, מה יש ליהודים לחפש שם כל-כך רחוק. כשהגעתי לשם שאלתי את רודולף, ראש הקהילה, כיצד הוא הגיע לשם. הוא סיפר שהוא היה בצבא, ויום אחד קיבל פקודה לעבור לשם עם משפחתו, וכך גם יהודים רבים אחרים. כמובן שנמל מורמנסק הוא נקודה איסטרטגית חשובה לרוסים. העיר נוסדה בשנת 1916 שמה היה רומנוב על המורמן. אז נבנתה מסילת ברזל לחצי האי קולה, והעיר קיבלה את שמה משהשושלת המלכותית הרוסית. מורמן הוא השם הרוסי הישן לימת ברנט ולעם הנורבגי, שנקראו הנורמנים. את השם מורמאנסק קיבלה העיר לאחר מהפכת אוקטובר בשנת 1917.

הביקור הראשון בחנוכה - דצמבר, חורף כבד וחשוך
למזלי, בפעם הראשונה שיצאתי לשם יצאתי יחד עם סופי קוצר, מנהלת המרכז הישראלי, לקראת חנוכה בדצמבר 2002, חגגו הקהילה היהודית ו"חסד" חג משותף. הקהילה היהודית הייתה בת 10 שנים, ומוסד "חסד" חגג חמש שנים להיווסדו. הקהילה היהודית נוסדה מחדש לאחר השינויים שעברה רוסיה בשנות התשעים. כאשר הקימו את הקהילה, החלו להגיע אנשים שהיו יהודים, אך בעצם לא הדגישו את יהדותם ולא חיו את יהדותם במשך שנים. בערב הראשון שהגענו למקום, ערב שבת, התקיים אירוע מרגש בבית הקהילה. לשבת במקום כל-כך רחוק ולשמוע שירים עבריים מפי מקהלה מקומית זה היה די הזוי. כמובן, חלק מן הברכות שנישאו ברוסית לא הבנתי, אבל זה היה מצב קבוע בכל תקופת שליחותי. זה די קשה אבל למדתי להתמודד עם זה. באותו ערב הדליקו חנוכיה כמובן. קבוצות אתניות אחרות ממועדונים קהילתיים אחרים בעיר הופיעו בפני אנשי הקהילה היהודית. הבנתי מן המקומיים, שהמקום כל-כך רחוק מכל מקום אחר, ולכן עליהם לייצר לעצמם תרבות. מאז השינוי במשטר ברוסייה, הם יכולים לחזור לשורשים שלהם ולקיים חוגים וטקסים שקשורים למוצא שלהם. כך הופיעו בני לאומים שונים: הולנדים, ליטאים, אוקראינים, ועוד, בלבוש מסורתי, ושרו שירים שעברו מבתי הוריהם בני לאומים שונים. באותו ביקור יצאנו עם רודולף ראש הקהילה לטייל בעיר. מזג האוויר היה אפלולי למדי. השמש לא מגיעה כלל למורמנסק בתקופת החורף. בדצמבר שעות האור האפלולי היו בין השעות 11:00 – 15.00 . מעט מאוד שעות של אור ללא שמש. המצלמה שלי שיקפה את האפלולית הזו. הלבן של השלג על הקרקע והשמיים האפרוריים, התבטאו בצילומים לא חדים. בעצם החיים בחורף בעיר הזו הם בצבעי שחור לבן. כדי לגוון את החיים הם צובעים את הבתים בצבעי וורוד, ירוק, כחול, צבעי גלידה. זה באמת מחייה קצת את העיר האפרורית.

סיור בעיר מורמנסק וסביבתה
במהלך הטיול שלנו עברנו ליד עיר הילדים, מבני אבן קטנים ונחמדים למשחקי ילדים, שכמובן לא היו פעילים באותה תקופה, הם היו מכוסים בשלג כבד. יצאתי להצטלם ורגלי טבעו בשלג עד מעל הברכיים. המשכנו לגבעה נישאה מעל העיר עליה עומד פסל של אליושה, גיבור מלחמת העולם השנייה. פסל ענק של חייל גיבור המשקיף מעל העיר. בזמן מלחמת העולם השנייה, מורמנסק הייתה הקשר של רוסיה לעולם המערבי והייתה נמל למסחר נרחב עם כוחות בעלות הברית, בעיקר יבוא של סחורות לתוך ברית המועצות ויצוא חומרי גלם שהובלו בשיירות ארקטיות אל הנמל ואליו. הכוחות הגרמנים הפציצו את העיר ב-1941. מורמנסק סבלה מהרס נרחב ביותר, שנייה רק לסטלינגרד בהיקף ההרס. אך התנגדות הצבא הסובייטי מנעה מן הגרמנים את כיבוש העיר וכך לא נפסקה תנועת הרכבות. ההתנגדות זכתה לשבח ב-1985 על ידי ברית המועצות, שציינה את מורמנסק כאחת מערי הגיבורים. מהגבעה של אליושה צפינו אל הנמל הגדול שאינו קופא בחורף, למרות הטמפרטורות הנמוכות. בנמל הזה, חונות ועוברות שוברות הקרח, צוללות, וספינות של חיל הים הרוסי. המקום גם ידוע כבסיס של צוללות גרעיניות. בזמן המלחמה הקרה העיר הייתה מרכז צוללות ושוברות קרח סובייטי, ומאז התפרקות ברית המועצות היא נשארה מרכז של חיל הים הרוסי.

קיריל ומיתודי (מיפודי)
דבר נוסף שהרשים אותי בתוך העיר היה פסל ענק של שתי דמויות, צילמתי את הפסל. שתי הדמויות לא אמרו לי הרבה, נאמר לי רק שאלו הם קיריל ומיפודי (מיתודי), הדמויות שהמציאו את הכתב הקירילי. התחלתי לחקור את הנושא. בפעם השנייה שהגעתי לעיר ביקשתי להגיע שוב לפסל הזה, שמתי לב לפרטים, וצילמתי אוו מקרוב. תוכלו להתרשם מגודלו של הפסל מן התמונה שאני מצולמת לידו.
קיריל ומתודיוס, אשר נולדו בסלוניקי שביוון. ((Tessaliniki בשנים 826-827. על אף שהיו בנים למשפחה חילונית הם נהיו לכמרים, והתגוררו במנזר מעל מצר הבוספורוס, המפריד בין החלק האירופאי של טורקיה לחלקה האסיאתי. מאוחר יותר נשלח קיריל ללמד את הנצרות בממלכת הכוזרים (בעיקר רוסיה הדרומית ואוקראינה) ואחיו התלווה אליו. הם למדו את שפתם של הכוזרים והמירו את דתם של רבים מהם לנצרות. זמן קצר לאחר מכן, הוזמנו שני האחים על ידי נסיך מורביה (כיום ברפובליקה הצ'כית), אשר חיפש אנשי דת נוצרים, שיוכלו ללמד את בני עמו בשפתם, השפה הסלאבית, ובכך לבלום את השפעתם של השליטים דוברי הגרמנית. שני האחים התייחסו ברצינות רבה למשימתם החדשה. קיריל, בעזרתו של אחיו מתודיוס, המציא אלף-בית חדש, המבוסס על האלף בית היווני, והמשיך בתרגום ספרי הקודש. האחים התקבלו בהתלהבות על יד העם, אך לא על ידי השליטים הגרמנים ואנשי הדת. קיריל מת ברומא בשנת 869 ואילו אחיו מתודיוס שחזר לקונסטנטינופול, שם המשיך בתרגום כתבי הקודש. מת בשנת 885. מורשתם של האחים לא שרדה במורביה, אך היא עברה למדינות אחרות, בהן: בולגריה, סרביה, מקדוניה ורוסיה. בהן השפה הסלאבית עדיין משמשת לצורכי דת. באותן מדינות, ובמדינות נוספות, משמש האלף-בית הקירילי ככתב הרשמי, בו משתמשים הן בחיי היום יום והן בכנסיה. האלף בית הקירילי בואריאציות מעט שונות ולא מאוד משמעותיות, משמש כיום לכתיבה בשש מדינות סלאביות: בלארוס, בולגריה, מקדוניה, רוסיה, סרביה ואוקראינה. ארבע מדינות של בריה"מ לשעבר: קזחסטאן, אוזבקיסטן, קירגיסטן, טג'יקיסטן, וכן במונגוליה.
הביקור השני במורמנסק אפריל 2003
חשבתי שבזאת הסתיים הרומן שלי עם העיר מורמנסק. משום מה החליטו לשלוח אותי שוב לעיר הזו. הפעם יצאתי בטיסה לבד. עליתי על מטוס קטן בחברת כמה אנשי עסקים ומקומיים שכנראה מגיעים מדי פעם לעיר וממנה בטיסה. זו הייתה תקופה טובה יותר לטיסה, כי השמיים היו בהירים, הנוף נראה די ברור כי הטיסה לא הייתה כל-כך גבוהה, אני זוכרת מן הטיסה את מבנה הנוף המעניין באזורים הללו, הים הלבן, המפרצים, וחצי האיר קולה שנראה ברור למדי. השמש נראתה על האופק. העיר היא מעבר לחוג הארקטי. החוג הארקטי הוא הקו המעגלי המקיף את הקוטב הצפוני, ואשר מצפונה לו השמש אינה שוקעת בשיא הקיץ בחצי הכדור הצפוני (21 ביוני), ואינה זורחת בשיא החורף בחצי הכדור הצפוני (21 בדצמבר). בחוג הארקטי עצמו, השמש משיקה לאופק ב-21 ביוני ועולה שוב. בדרך חשבתי איך אצליח לדבר עם אנשי הקהילה. הם לא יודעים אנגלית או עברית, אני לא יודעת רוסית. רודולף, ראש הקהילה ידע על כך, וגם הבין שהוא צריך להביא מישהו דובר עברית. לשמחתי הוא הביא איתו בחור נחמד, דובר עברית. וכיצד הגיע דובר עברית למורמנסק? גם כאן יש בחור אחד שהיה בישראל כמה שנים ומשום מה העדיף לחזור למקום מגוריו, כנראה מסיבות משפחתיות. בכל אופן הבחור דובר עברית טובה, וגם משתמש בה ללמד עברית במקומות קטנים באזור מורמנסק שבהם יש כמה יהודים בכל מקום שמעוניינים ללמוד עברית. קשה להאמין, אך זה מה שהוא סיפר לי. נפגשתי עם רודולף ועם אנשי הקהילה. הפעם לא הייתה חגיגה אך הצלחתי לדבר בעזרת המתורגמן שלי עם אנשים בקהילה, צעירים וזקנים ולהיות נוכחת בפעילות החוגים שלהם. הבאתי להם קצת דיסקים חדשים של מוסיקה ישראלית ודברים נוספים שנשלחו מהמרכז הישראלי בפטרבורג. כיוון שהיה לי כרטיס רק ליום ראשון בערב. נותרו לי יומיים לראות עוד דברים בעיר. הפעם באווירה אחרת, הייתה כבר הפשרה של השלגים, היה פחות קר ואנשים הסתובבו בחוץ מאושרים יותר. צילמתי שוב תמונות בעיר. והלכתי לראות את אלושה שעל הגבעה, את קיריל ומיתודי, את עיר הילדים אחרי השלג. רודולף החליט לקחת אותי למוזיאון העירוני שמציג את התרבות ואורח-החיים של צפון רוסיה בשלג ובקור. במקום היו גם פוסטרים, דגלים, דמויות וחומר שאותי תמיד מעניין שרידים של המשטר הסובייטי. כמובן צילמתי הרבה, אבל עדיין לא במצלמה דיגיטלית. רק כמה חודשים מאוחר יותר קניתי את המצלמה הדיגיטלית הראשונה שלי. בימים אלו סרקתי את התמונות משני הביקורים, ואת הצילומים הללו תוכלו לראות בגלריה המצורפת כאן.